מונח בפני ערעורה של קופת תגמולים לחברי האוניברסיטה העברית בע"מ (להלן: "המערערת"), כנגד החלטת המנהל המיוחד של הבנק למסחר לדחות את תביעת החוב שהגישה. זאת בנימוק כי מדובר בפקדון נדחה, שאינו מכוסה בערבות בנק ישראל, ואי לכך אין אפשרות לשלמו.
הנסיבות, שהובילו לערעור עניינן הפקדת סכום גבוה של 1.5 מיליון ש"ח עבור עובדי האוניברסיטה, וזאת בפקדון אשר
הצדדים אינם חלוקים על-כך, כי נשא כותרת של פקדון נדחה
. אלא, שטענתה המרכזית של המערערת הינה כי הכותרת שנשאו מסמכי ההפקדה "פקדון נדחה בריבית קבועה" (כמו גם איזכורים נוספים של "פקדון נדחה'" בגוף המסמכים), אינה אלא
תוצאה של טעות מצד הבנק
. זאת, כאשר במסגרת המשא ומתן בין הצדדים דובר במפורש על פקדון רגיל.
במסגרת טענותיו, סומך בא-כוחה של המערערת את עיקר טענותיו על הלכת ע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים, ובעקבות זאת הוקדש חלק ניכר מטיעונם של שני הצדדים למשמעות הלכה זו והלכות שבאו בעקבותיה, והאם הן צמצמו או הבהירו אותה, וכיצד. לשיטת בא-כוחה של המערערת, ראוי לעשות בנסיבות המקרה שימוש בהלכת אפרופים, ולהעדיף שורה של עדויות חיצוניות על לשונו המפורשת של החוזה. זאת, נוכח טענת המערערת כי עדויות חיצוניות אלו תומכות בגרסתה כי מדובר בפקדון רגיל, ולא בפקדון נדחה.
1. ליבת המחלוקת במקרה שבפני, הינה שאלה של פרשנות (או שמא פרשנות מאוחרת) של מסמך חוזי, כמו גם של הנסיבות שהובילו לחתימתו. אלא, שבמלוא הכבוד לטיעוניו המפורטים של בא-כוח המערערת, דומה כי המחלוקת בנסיבות המקרה הינה שונה - במעט - מסוג העניינים שנדונו בעניין אפרופים.
בקצירת האומר אעיר; במקרה שנדון בפרשת אפרופים, דובר על העדר תניה מסויימת באחד מחלקי החוזה, באופן אשר יצר, לכאורה, הן דיסהרמוניה בין חלקיו השונים של החוזה עצמו, והן ובעיקר תחושה של חוסר הגיון וחוסר התאמה מובהק לנסיבות כריתת החוזה.
בעניין זה, מן הראוי להעיר, כי הן בית המשפט העליון בפרשת אפרופים, והן ובעיקר בפסקי הדין אשר המשיכו אותו, וודאי וודאי שלא התכוון לערער על הבכורה שיש ליתן ללשון מפורשת של חוזה. דין שכזה, אשר היה יוצר "שיוויון" בין לשון החוזה לבין טענות - לעיתים אף בעל-פה - המועלות שנים מאוחר יותר, היה מבצע כמעט "סיכון ממוקד" בעקרון העל של וודאות חוזית. במצב דברים כזה, יכול היה כל מתדיין אשר לשון החוזה פוסקת חד-משמעית כנגדו, לנסות את כוחו ב"מסע דייג" של עדויות מאוחרות וטענות, במטרה לנסות לחמוק מרוע הגזירה.
2. כאשר אנו דנים במצב דברים שכזה והשלכותיו, הרי
אין לטעות ולהתבונן אך באותם מקרים בהם קיבל בית המשפט את הטענה
, ופסק הלכה למעשה בניגוד ללשון החוזה. תחת זאת, יש להתבונן ב"שוק ההתדיינות המשפטית" כמכלול, ולבדוק את כל אותם המקרים, בהם שימשה הלכה פלונית תמריץ להעלאת טענות סרק; טענות סרק ומיני נסיונות להעלות בדיעבד סוגי ראיות חיצוניות לחוזה שלא תמיד יש בהן ממש, כופות הן על הצדדים והן על המערכת מספר גדול של התדיינויות ואת העלויות הכרוכות בהן; היא משנה את התחשיב הכלכלי העומד מאחורי חוזים, אשר מסתמך לא אחת על לשון מפורשת ככלי ליצירת וודאות ולהמנעות בדיוק מאותן התדיינויות מיותרות, אף אם ברובן המכריע הן מסתיימות בדחיית טענות סרק המנצלות את הלכת אפרופים לרעה. התוצאה הינה, כי במקרים רבים, נוצרת עלות נלווית שעניינה סיכון מוגבר להתדיינות משפטית, וזו עשויה להיות מגולגלת על אחד הצדדים - בעיקר ובדרך-כלל הצד שכוח המיקוח החוזי שלו חלש יותר.
3. אכן; איש מהצדדים אינו חולק על העובדה כי הלכת אפרופים טרם בוטלה; אלא, שחזקה על פרשנותה הראויה (והרי, לא חוזה אלא אף פסק-דין אינו אלא מסמך משפטי שיש לפרשו - הן את לשונו, והן את הנסיבות החיצוניות סביב כתיבתו),
חזקה עליה כי לא נתכוונה לשבש את הוודאות בדיני חוזים
, או לעודד העלאת טענות סרק ואפשרות "לכל דיכפין" לנסות מזלו בכפירה בלשון מפורשת של חוזה, מקום בו אין היא מטיבה עם האינטרס שלו.
יוצא, כי הפרשנות הנכונה, כפי שהיא אכן עולה מרוח הדברים, אינה להפוך בכל מקום ועניין את לשון החוזה מחד ואת הטענות בדבר "אווירה חיצונית" מאידך ל"שותפים שווי זכויות", אשר כמעט ויש לנהל ביניהם "משפט זוטא" שיוכרע בהתאם למאזן ההסתברות האזרחי. לשון הטקסט, כפי שאף כב' הנשיא ברק ציין במפורש, הינה נקודת המוצא, ומשקלה רב מאד. יוצא כי
ברוב המוחלט של המקרים, לשון הטקסט המשפטי היא שתכריע, וזאת בעיקר אם אין היא משתמעת לשתי פנים
. עם זאת, הרי החדשנות בהלכת אפרופים הינה שלילת המחסום הטכני-פורמלי ה"אוסר" להתבונן על נסיבות חיצוניות; והיא מכירה בכך כי
בנסיבות קיצוניות, חריגות שבחריגות, יהיה מקום לפסוק לטובת האחרונות
, חרף לשונו המפורשת של הטקסט.
אלא, שלשם כניסה לחריג זה, אין די בטענות גרידא, ובעיקר לא בטענות מאוחרות בעל-פה; ממש כפי שאין די בהצגת סתירה כביכול בין שני האלמנטים של הפרשנות החוזית. לשם כניסה לאותו חריג, שאין ספק כי גדרו מצומצם ביותר,
ישנו צורך ביתרון ראייתי ברור, מפורש ומוחץ של הנסיבות החיצוניות על פני לשון הטקסט
; זאת בעיקר במקרים בהם נוצרת תחושה ברורה של אי-נוחות מפרשנות לשונית גרידא, וקשה להתחמק ממסקנה כי הליכה בכיוון זה מובילה לתוצאה הגובלת בדיסהרמוניה בין חלקי החוזה, או לתוצאה שהיא כמעט אבסורדית ומנוגדת לשכל הישר.
4. בנסיבות המקרה שבפני, הרי במלוא הכבוד למאמצים הרבים שעשה בא-כוחה של המערערת, לחלץ את מרשתו ממצב דברים לא נוח בעליל, הרי ספק גדול בעיני אם אנו מתקרבים, ולו לכאורה, אל גדר אותו חריג מצומצם נשוא הלכת אפרופים.
אכן; מוכנה אני להניח, בלא לקבוע מסמרות בדבר ולטובת המערערת, כי אלמנטים מסוימים בחוזה עשויים להשתלב היטב
גם עם פקדון רגיל
. אלא, שבניגוד לדרך בה היא מנסה להציג את הדברים, הרי עיון מפוכח בכתבי הטענות ובמסמכים עצמם, מעלה שאנו רחוקים מאד ממסקנה עובדתית-פרשנית, כאילו דרכה של המערערת היא הדרך ההגיונית היחידה לקרוא את החוזה, ואילו הקריאה שלו בהתאם ללשונו מוליכה לגבולו של אבסורד.
יש ממש (למצער ברמה של אפשרות פרשנית שלא ניתן להתעלם ממנה) בטיעוני המנהל המיוחד, כי מדובר בפקדון שלא רק כותרתו, אלא חלק מתנאיו טובים יותר מן הנהוג בפקדונות רגילים, והם מרמזים על השקעת הון במסגרת פקדון נדחה. לעניין זה, אין לי אלא להפנות לפרטים המופיעים בסעיף 16 לתגובת המנהל המיוחד ותתי הסעיפים בו, המדברים בעד עצמם.
אשוב ואדגיש, כי בנסיבות המקרה - קרי, מקום בו כותרת החוזה וסעיפים נוספים בתוכו מדברים במפורש על פקדון נדחה - הרי שאין אנו עוסקים ב"התמודדות בין שווים" בכל הנוגע לנטלי ההוכחה הפרשניים; רק מקום בו עולה מסקנה נחרצת, כי הפרשנות הלשונית הינה בעייתית, לוקה בסתירות פנימיות, או למצער נופלת באורח מוחץ מן הפרשנות בהתאם לנסיבות החיצוניות הנטענות, יהיה מקום לסטות מהכלל המעניק בכורה ללשון החוזה. לא כזה הוא המקרה הנוכחי, בו עולות שורה של עובדות נטענות היוצקות הגיון אל תוך הלשון, ומבהירות את מידת עיגונה - למצער האפשרי - במציאות הכלכלית-מסחרית.
5. זאת ואף זאת; בניגוד לנטען על-ידי המערערת, הרי שדווקא עדות פקיד הבנק שטיפל בהפקדה, ולטענתה תומכת בגרסתה ונותנת חלק מכריע מהעיגון לטענתה בדבר "נסיבות חיצוניות", לא רק שהיא רחוקה מלהיות חד-משמעית, אלא שחלק ניכר ממנה פועל לרעתה.
כך למשל, בנשימה אחת עם טענתו כי דיבר עם מנהל המערערת על פקדון רגיל, מוסיף מר אלחנני כי "
מצד שני, אני לא מכחיש שהכל כתוב במכתב והוא קרא ולא התנגד לכתוב".
כמו כן, הפרוטוקול שזור באמירות בהן מר אלחנני מודה, אף אם במידה רבה באל-כורחו, כי הוא עצמו ידע שלא מדובר בפקדון רגיל; כי היה לו רצון
לגייס הון לבנק
(קרי, עניין המסתדר עם פקדון נדחה), וכי ההנהלה ניסתה לנצל את קשריו עם גורמים מוסדיים, לרבות המערערת; ועוד.
נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואזכיר פעם נוספת: כל זאת, במצב בו אין עסקינן במאבק פרשני בין שני צדדים שווי-ערך, המוכרע לפי מאזן ההסתברות. עניין לנו במקום בו פרשנות אחת נהנית מהתמיכה רבת המשקל של לשון החוזה, ואילו האחרת - זו המבקשת להתעלם ממנה, היא זו שעליה "להפוך עולמות" ולהציב תשתית חזקה במיוחד בכדי שניתן יהיה ולו לשקול זאת. ספק גדול, אם עדותו של מר אלחנני מתקרבת, ולו לכאורה, למשקל כה משמעותי לטובת המערערת; ושמא, נהפוך הוא. על-פניו, העדות דנן נראית מתפתלת, ולמעשה מכילה כמה וכמה אמירות שאינן נוחות כלל ועיקר לגרסתה של המערערת. מעיון בעדות, על רקע יתר המסמכים, יתכן מאד כי הגרסה המסתברת יותר, הינה דווקא הגרסה כי מדובר בגיוס הון, אולם שני הצדדים הניחו כי מאחר ומדובר בהלוואה לבנק, הרי שהסיכון שבפקדון הנדחה אינו גבוה; אלא שלמרבה הצער, הוכיחו חיי המעשה היפוכו של דבר.